מתוך הספר שבדרך "קנאת נשים"

 שירותי הביון בכל העולם, מתקצבים מומחים, שתפקידם הוא לחקור ולנתח את ההיסטוריה ולמצוא רמזים בכתבי הקודש, כדי ללמוד מהם על העתיד.

את שני בניו של אברהם, בירך אלוהים, את ישמעאל ואת יצחק.

קנאתן ההדדית של שרה והגר, גרמה לשני האחים להתרחק אח מאחיו, כשהם מורישים את האיבה לעמים האדירים, שקמו אחריהם כברכתו של אלוהים, שהבטיח להרבות את זרעם כחול על שפת הים.

"קנאת נשים" היה שם הצופן בו השתמשו המומחים, לגבי האפשרות בו יתפייסו היהודים והערבים ויהפכו לכוח אדיר שישלוט בעולם.

תחת שם הצופן הסתתרה המלצתם להנצחתו של הסכסוך בין העמים, וכתוצאה מכך התחלקה האחריות ליצירת הפירוד, בין האימפריות השולטות בעולם.

Women’ Jealousy

 Intelligence services all over the world, budget experts that their job is to investigate hints in the Holy Scriptures in order to learn from them on the future.

God blessed the two sons of Abraham's: Ishmael and Isaac.

Sara and Hagar reciprocal jealousy caused the two brothers to become distant when they bequeath the animosity to the mighty nations that was created from them, as the greeting of God that promised to increase their posterity as sand's grains on the seashore.

“Women’ Jealousy” was code-name the experts used about the possibility that Jews will become reconciled with the Arabs. Under the code name hid a recommendation to perpetuate the conflict between the nations and as a result from, a shared responsibility to insure that was created between the empires that rule the world

פרולוג.

מזה חמישים ושמונה שנים, מאז הפכה ישראל למדינה עצמאית.

שלטו באזור האינטרסים של כולם, מלבד אלו של התושבים בפועל, הישראלים והפלסטינים.

שני בחורים, דני ומחמוד, נולדים דור וחצי מאוחר יותר ומוטלים למציאות הקיימת, בה כל צד מתחנך על האמת שלו.

דני הוא נכדם של ניצולי שואה, שנולדו והתגוררו בגרמניה. בסיומה של מלחמת העצמאות, הם עזבו את אירופה והתיישבו ביפו.

סבו וסבתו של מחמוד שנולדו והתגוררו ביפו, עזבו את ביתם עם פרוץ המלחמה בשנת 1948, לאחר והובטח להם, כי בסיומה, לאחר 'שתנוקה', יורשו לחזור.

דני ומחמוד, יכלו להיות שכנים ולהתבגר יחדיו כחברים, אך בפועל הם מרוחקים גיאוגרפית וגדלים בעולמות מנוגדים לחלוטין.

דני גדל בבית חדש, שנבנה על הריסות בית סבו של מחמוד, ואילו העוני והדיכוי היו נחלתו של מחמוד, מהיום בו נולד.

העובדות ההיסטוריות אותן למדו שניהם בבית הספר היו מנוגדות.

דני שחונך, כי הגשמת חלומותיו של מחמוד תמוטט את הבסיס לקיומו, מתגייס לשב"כ.

לעומתו למחמוד נותר לחלום על עתיד טוב יותר, כזה שלא כולל את דני בתוכו.

גורלותיהם מצטלבים ובדרך הקשה, הם לומדים האחד על האחר ומבינים שחיו בטעות וכי העצמאות

של האחד לא חייבת להיות האסון (הנכבה) של האחר.

Prologue

For the last 58 years, since Israel had become an independent state, the interests of everyone had been ascendant - everyone, that is, except for the   actual residents - the Israelis and Palestinians.

Two youths, Danny and Muhammad, born a generation and a half after independence, are thrown into a reality in which each side is raised on its own truth.

Danny is the grandson of Holocaust survivors who were born and lived in Germany. At the end of Israel's War of Independence, they left Europe and settled in Jaffa.

Born and still living in Jaffa, Muhammad's grandparents abandoned their home with the outbreak of war in 1948, having been promised that they would be allowed to return upon the cessation of hostilities, when the territory would have been "cleansed".

Danny and Muhammad could have been neighbors, growing up as friends, but actually are geographically distant and grow up in dichotomous worlds.

Danny grew up in a new house, built on the destruction site of Muhammad's grandfather's house, whereas poverty and oppression were part and parcel of Muhammad's world since his birth.

The historical facts taught at their particular schools were diametrically opposed.

Danny, brought up to believe that the realization of Muhammad's dreams would mean the collapse of the basis for his existence, enlists in the Israel Security Service – Shin Bet.

On the other hand, Muhammad was left to dream of a better future, which excludes Danny as part of it. As fate would have it, their destinies cross in a bitter and difficult way, and as they get to know each other, they come to realize that they had been living a lie – that the independence of one does not necessarily spell the disaster (the Naqba) of the other. 

פרק ראשון (טיוטה ללא הגהה וללא עריכה)

"הנכם מתבקשים לשוב למקומותיכם ולהתכונן לנחיתה בנמל התעופה הבינלאומי. כמו-כן נא לחגור את חגורות הבטיחות, לקפל את מגשי האוכל שלפניכם וליישר את מושב הכסא. הינכם מתבקשים להישאר חגורים ולשבת עד לעצירתו המוחלטת של המטוס. תודה רבה על שיתוף הפעולה, ותודה שבחרתם לטוס עימנו," נשמע קולה הנעים והסמכותי של הדיילת, שבקע מבעד חוריי הרמקולים, שנתלו מעל לראשיהם של הנוסעים. מבעד לחלונותיו של המטוס, שהחל לחוג מעל העיר, כשהוא מנמיך מעל צפון ים המלח, ניתן היה לראות את בתי המלון, שהתנשאו לגובה רב והיו ניגוד בולט לבתיה הנמוכים של העיר יריחו. השטח השטוח שנכלא בין ההרים ממזרח ומערב לבין ים המלח והעיר מדרום וצפון כוסה באופן יעיל בבניה גבוהה. המטוס השלים את הנחיתה וללא עצירת ביניים, המשיך בנסיעה לכיוון החנייה שיועדה לו. ברגע בו עצר, כשהשרוול עדיין לא הוצמד אליו, קמו יושביו והחלו מרוקנים את תאי המטען שמעל ראשיהם. עברו עוד כ-15 דקות בהן עמדו כולם כעדר במעבר, עד שדלת המטוס נפתחה וניתן האות כי ניתן לצאת ממנו. דרך דלתו של המטוס זרמו מגוון מעניין של אנשים: תיירים שדיברו בשפות שונות, מקומיים שחזרו מטיול או ביקור קרובים וגם אנשי עסקים, ששבו מעבודה ועסקים בחו"ל

כנהוג בנמלי התעופה הבינלאומיים בכל העולם, הבידוק לבעלי הדרכונים המקומיים היה זריז ויעיל יותר, והתיירים נאלצו לעבור בדיקה, כדי לוודא שאין בכוונתם להגר לכאן, או להישאר ולעבוד ללא אישור עבודה רשמי.

הכל מסביב היה משוכלל ומודרני. הנשים הצעירות שעבדו במתקן לבשו בגדים מערביים ואילו לא דיברו בינן את השפה הערבית, יכול היה מישהו לחשוב בטעות, כי זו מדינה אירופית-מערבית לכל דבר ועניין.

מחוץ לשדה בלטו הניקיון והסדר, פרסומות למוצרים שונים נתלו על שלטי חוצות ושלט גדול במיוחד הזמין את התיירים לביקור בעיר 'בית לחם' הקדושה ולנופש אטרקטיבי בחופיה המדהימים של עזה.

הדבר שבלט מכל היה החיוך על פניהם של האנשים. מרכולים גדולים ניבנו בכל מקום, ודוכנים של אוכל וירקות נפרסו לאורך הדרך.

בכניסה לעיר ניצב שלט אלקטרוני ענק, בו הציגו שערים ממשחקיה של הנבחרת הלאומית, בתוספת איחולי הצלחה בדרך למונדיאל. ליד השלט, עצר אוטובוס צהוב, ממנו ירדו קבוצה של ילדים, לבושים במדי בית-ספר, שנפרדו מחבריהם והלכו שמחים לכיוון בתיהם.

"הכל בסדר כבודו?" שאל את מחמוד הבחור שנסע ביחד עימו ברכב, מהשדה לכיוון בית המחוקקים, שם אמורה הייתה להתקיים בעוד כשעה הצבעת אי אמון.

"כן הכל מצוין, חלמתי מעט." השיב מחמוד, והתבונן במראה, דרכה ניסה הנהג לצוד את מבטו.

כשקלט שמחמוד מביט בו אמר: "כולם שמחים שחזרת יא ראיס, היה משעמם כאן בלעדיך ".

"תודה רבה" הודה לו מחמוד, נשען לאחור ועצם את עיניו.

מחמוד הרגיש שהוא שוקע עמוק יותר ויותר בשינה, המחשבה היטשטשה אצלו עוד ועוד, ככול שצלל עמוק יותר במושב, שכאילו היה בעל עובי אינסופי וחסר התנגדות למשקל גופו.

באוזניו נשמע רעש עמום שהלך וגבר ככול ששקע עמוק יותר, עד שנשמע ברור וחד: "נו תקום כבר!”.

 הייתה זו אחותו פאידה שנזפה בו. כנראה ונשלחה מטעם אמא שלהם, כדי להעיר את מחמוד לעבודה.

מחמוד התעלם ממנה לחלוטין, כי היה נרגש מאוד מעוצמתו ומוחשיותו של החלום.

התעוררה בו מחשבה בנוגע לענייני הגוף והנפש. הוא הרגיש, התרגש, ראה, דיבר, היה פוליטיקאי, והכל ללא גוף. גופו שכב כל העת ישן ולא היה שותף אמיתי למהלך העניינים.

ההכרה בעוצמתו של החלום הלמה בו בחוזקה והוא נשאר שוכב על המזרן, עוד מספר דקות כדי להתאושש ממנו. הוא זכר היטב את הדרשות שכל-כך אהב לשמוע במסגד, אלו שספרו את סיפור חייו של הנביא מוחמד או "רסול אללה" – שליח האל, כפי שנהג הוא לכנותו.

בניגוד לגיבור הקוראן, מחמוד היה בן למשפחה ענייה, ובנוסף היה זקן בחמש עשרה שנה מגילו של הנביא, כשזה נישא לח'דיג'ה אשתו הראשונה.

לבסוף, מאחר ולא הצליח למצוא שום מאפיין משותף לו ולנביא אותו העריץ, הבין כי הוא מבזבז את זמנו.

הוא קם במהירות, פילס דרך בין אחיו ודודניו הקטנים, שהיו עדיין ישנים על הרצפה ונכנס לחדר המגורים, שרחש פעילות ערה של בני המשפחה הבוגרים יותר.

האש בערה כמו תמיד, בגומה שנחפרה במרכז החדר ואמו אמינה, דאגה להזין את האש בזרדים יבשים, כשהיא מוסיפה עליהם גללי כבשים, אותם אספה יום קודם במרעה.

כל-כך העריץ מחמוד את אמו על המסירות והחריצות. מעולם לא עצרה לרגע כדי לשאול, מדוע נגזר עליה לחיות חיים של שפל ועוני ומעולם לא שמע אותה בוכה או מקטרת, מלבד היום שבו נהרג בן אחותה, בן דודו של מחמוד, מאש החיילים כאשר השתתף בפיגוע ירי כנגד הצבא.

שמה של אמינה ניתן לה על-ידי אביה, סבו של מחמוד, שהיה מוסלמי הדוק ולכן קרא את שמה כשם אימו של הנביא מוחמד.

מחמוד היה אדם צנוע ולכן שמח כל-כך מהעובדה כי שמו הוא מחמוד והוא הינו אדם פשוט ולא הראיס, כפי שכינה אותו הבחור בחלום. למרות השמחה מהחזרה למציאות, היה מחמוד סקרן מהעובדה שבחלומו הייתה לו מדינה עצמאית.

"יאללה תתארגן", הפטירה לעברו אמו ועוררה אותו מהמחשבות, "האחים שלך יצאו וכדאי שתמהר ותשיג אותם. אני לא רוצה שתסתובב לבד בסמטאות", אמרה והוסיפה ספק לאוזניו ספק לעצמה, "מי יודע מתי יחזרו "הכופרים" כדי לחסל עוד מילדינו?!".

מחמוד התלבש עוד בלילה, טרם שכב לישון. הוא רצה לחסוך זמן יקר, כשיתעורר בבוקר.

ריח הסבון בו השתמשה אמו לכביסה, נדף מהבגדים ולפני שיצא מפתח הבית, הפתיע אותה, חיבק אותה מאחור, נישק את ראשה ותוך שהיא מנסה להסתובב ולסטור לו בחיבה, התחמק בזריזות וברח מבעד לדלת.

מחמוד האיץ את צעדיו, פוסע דרך הסמטה הצרה, שמלבד היותה דרך להולכי רגל ולמכוניות, שימשה גם כתעלת הביוב אליה התנקזו השפכים של הבתים הסמוכים.

התעלה הפתוחה תמיד הייתה שם, ונראה כי תושבי המקום התרגלו לחיות בזבל, עד כדי שהריח שנדף ממנה, לא ממש הזיז להם, כפי שהיה בוודאי מפריע לאדם זר אילו נקלע לכאן.

נביחותיהם של הכלבים הפריעו את השקט מפעם לפעם וריחו של העשן כתוצאה משריפת העצים, התחזק ככל שהתרחק מהסמטה הצרה.

מחמוד המשיך ללכת לכיוון המחסום של הצבא, לשם הלכו האחים שלו וניתר בבהלה לאחור, כשחולדה ענקית חצתה במרוצתה את דרכו וממש התחככה ברגלו.

תראה, אפילו החולדה אינה פוחדת ממך, אמר לעצמו ורגש של בושה אותו הדחיק מייד עבר במחשבתו.

בעודו הולך בחושך, דפדף בזיכרונו והתחיל משחזר את עברו. מעולם לא השתתף בפעילות חבריו כנגד הכיבוש וכל חייו הבוגרים מאז התאכזב מפעולות חבריו, היה טרוד והתרכז בקיום משפחתו ביום יום. מחמוד הפליג בזיכרונו לשנת 1990 זמן האינתיפאדה הראשונה, אז היה בגיל 18.

הוא היה סטודנט מצטיין בפקולטה להנדסת אלקטרוניקה ונרשם לכל קורסי הבחירה שהיו קיימים, שאחד מהם היה קורס לימוד עברית וקורס אחר, שלימד על השונה והמשותף לדתות של המוסלמים, הנוצרים. מחמוד היה בקיא מאוד בכתבי הקודש של האיסלם ולמד בקורס רבות על הברית החדשה ועל הנוצרים, אך הוא לא נתן לפוליטיקאים להחליט עבורו וקרא בעצמו על התרבות והאמונה של שכניו היהודים, כשהוא מבקר בספריה וקורא את כל מה שיכול היה לשים עליו את ידיו.

מאז ומעולם הצטיין מחמוד בספורט, עוד כשהיה ילד, עובדה שגרמה לו להיות מקובל על חבריו, אף שהיה תלמיד מצטיין בלימודיו, תכונה שנחשבה בתקופה ההיא לסטייה של ממש, בקרב הילדים. כשסיים את לימודיו, ראה מחמוד את הילדים והנוער, שהסתובבו ברחוב ללא מעש, וגויסו למשימות התאבדות בחסות הדת. אז החליט להקים את ארגון "תנזיםאללה", שפירושו ארגון של אלוהים.

מחמוד ניצל את תעודת בוגר האוניברסיטה שלו וביקר בכנסים חשובים שם גייס תרומות מעשירי הקהילה שברחו מהשטחים הפלשתינים מאוחר יותר.

הוא עבר ברגל ומסר באופן אישי עלונים שהדפיס מכספו האישי, כדי לגייס לארגון כמה שיותר ילדים. מורים ואמנים שהצליח לשכנעם הצטרפו והעבירו בארגון, שיעורי העשרה ואמנות לילדים.

כעבור זמן קצר הפך הארגון, לארגון הגג של תנועות הנוער, שהיו אז תנועות נוער רגילות ותמימות כדוגמת הצופים. מכל האזורים בגדה הגיעו ילדים כדי להשתתף בפעילויות והעובדה שראש הארגון הנהיג חינוך  לדמוקרטיה וסובלנות קרצה מאוד לאוכלוסיית ההורים, שלא ממש אהבו את ההסטה והשימוש שעשו אז גורמים שנחשבו לקיצוניים בילדיהם, לטובת המאבק הפלשתיני.

באותה תקופה, התפרנס מחמוד כשעבד כעורך לשוני של עיתון גדול. אמנם הכסף שהרוויח לא עשה אותו לאיש עשיר, אך הספיק לו כדי שלא יידרש לעבור כמו חבריו בישראל ובכך יכול היה להמשיך ולהתנדב בארגון שהקים.

מאז ומעולם היה ילד סקרן ופעם, לפני הרבה שנים, כשעדיין היו מגיעים יהודים למוסך של אבא שלו, ביקש מחמוד מבחור יהודי שהיה סטודנט להיסטוריה, לרכוש עבורו ספר שתורגם לערבית, שסיפר על ההיסטוריה של מדינת ישראל. לאחר שאביו הבטיח לבחור הנחה משמעותית במחיר הטיפול ברכב, הסכים ורכש עבורו את הספר, אותו מסר לו, כששב לקבל את רכבו המתוקן. הקריאה בספר וחשיפתו להיסטוריה של היהודים, שעברו שואה אכזרית, גרמו לו לאמפתיה ואף בשלב הקריאה, היו קטעים, שממש גרמו למחמוד, להזדהות ולשכוח את הסבל שיגרם לעמו כתוצאה מכך ולתמוך בהקמתה של מדינתם. בניגוד לכתוב בספר, זכר את לימודי ההיסטוריה אותם למד בבית סיפרו בכפר. האירועים המרכזיים היו כמעט זהים בנוגע לתאריך והמקום, אך כל קשר בין התיאורים שלהם הערבים, לאלו של היהודים היה מקרי בהחלט. כל צד סיפר את האמת שלו, כאילו ולא היו עוד גורמים שהשפיעו או היו בפועל חלק באירועים. תוכנית החלוקה מעולם לא פורסמה והובאה למשאל לבני עמו, כמו שעל גירוש אלפי פלסטינים מבתיהם בכוח בידי היהודים, לא נכתב מעולם בספרי הלימוד שלהם.

"יכלה להיות לנו מדינה נפלאה ומשגשגת לפחות כמו ישראל," חשב לעצמו. "אם הייתה לנו מנהיגות אמיתית, ולא היינו מתלהמים ומוסטים לשנאה בידי מדינות ערב בעלות האינטרסים, שממש לא היו קשורים באלו של העם הפלסטיני." המשיך מחמוד לנתח בראשו את העבר.

"השאלה, מי היה קודם, או מי צודק היא ממש לא רלוונטית, כשמדובר בילד שגדל במחנה פליטים בלבנון או בשכם. הוא לא ממש מתעניין בהיסטוריה. הוא רוצה לקום בבוקר שבע ונקי, ללכת לחוג הכדורגל במתנ"ס ולעודד את נבחרתו הלאומית במשחקיה. הוא רוצה ללמוד לימודי דת, או להירשם לאוניברסיטה ולצאת לחו"ל מתי שהוא רוצה. הוא רוצה שהרוצח והגנב שמתגורר בשכינות אליו, יישב בכלא ולא התחבא מאחורי דמותו של שהיד מכובד, כשהוא למעשה עבריין שפל ולא לוחם חופש נגד הכיבוש. הוא רוצה שכספיי הסיוע של אירופה ייקנו מפעלים וייבנו בתי ספר מודרניים ולא ישכבו בחשבונות בנק שוויצרים של מנהיגים מושחתים." סיים מחמוד את משנתו והמשיך לדפדף בזיכרונו.

פעם הקשיב מחמוד, בזמן שהסטודנט היהודי סיפר לאביו סיפור, ספק כבדיחה ספק סיפור בו האמין, שקרא איפשהו:

מנהיג ישראלי ומנהיג פלסטיני נפגשים אצל נשיא ארה"ב.

אומר הישראלי: "אתה יודע איך התחיל הסכסוך בינינו?"

שואל הפלסטיני: "איך?"

מאשים הישראלי: "כשמשה חצה את ים סוף, הפלסטינים גנבו את בגדיו!"

הפלסטיני מגיב מיד: "אבל לא היו אז פלסטינים!"

מחייך הישראלי ואומר: "עכשיו שהעובדות ברורות, ואתה מודה שהיינו קודם, אפשר להמשיך לדבר".

הבדיחה כבדיחה הייתה משעשעת, אך נניח, רק נניח לרגע שהעובדות נכונות, מדוע האנשים שנולדו בארץ וגידלו את ילדיהם, צריכים לעזוב, כי טרגדיה פקדה עם אחר והוא רוצה את אדמתם.

מחמוד החל לשחזר במוחו את סיפור חייו של פייסל, חברו הטוב עימו גדל. הם היו יחד מהיום שבו זחלו יחדיו בחצר המשותפת למשפחתו של מחמוד ולמשפחתו של פייסל. כמו כולם זרקו אבנים על החיילים כשהיו נערים, ולא פעם נתפסו והוכו על-ידי הצבא. שנאתו של פייסל לאויב, חצתה את גבולה התיאוריתי, ביום בו ערכו החיילים חיפוש בביתו ודרכו בנעליהם המלוכלכות בבוץ, על המזרנים והמחצלות שבבית. לזה היו פייסל וחבריו מורגלים וכנראה, שהמאורע הזה בפני עצמו היה עובר כרגיל, אך ביום ההוא, ראה פייסל כיצד מוציאים החיילים את אביו בגשם שותף, ומאלצים אותו לכרוע ברך בפני חמור המשפחה שעמד בחצר, בעודם צוחקים ומאלצים אותו במכות רצח להתפלל לחמור ולקלל את אללה. כל פשעו של חמדאן, אביו של פייסל, היה בזה, שניסה למנוע מהחיילים לגעת בביתו, אחותו הגדולה של פייסל, סוהה, שלאחר שנים של טיפוליי פוריות הייתה בהריון. הוא פחד פן ידחפו אותה או יכו אותה והיא תפיל את נכדו לעתיד. פייסל לא סלח לחיילים על המחזה המביש, בו הכו את אביו וגרמו לו להתפלל לחמור. עברו מספר חודשים מאז המקרה, ופייסל מצא עצמו ממתין בצידו הפלסטיני של המחסום, בעוד אשתו יולדת שם. צחוקם המלגלג של החיילים נשמע באוזניי מכריו שעמדו לידו, והשיא הגיע מאוחר יותר, כאשר היו אלו אותם החיילים שבישרו לו על הולדת ביתו.

פייסל יושב היום בכלא הישראלי על רצח חייל במחסום. הוא חזר לביתו עם אשתו והילדה, לקח סכין ששימש לשחיטת הכבשים של המשפחה וחזר למחסום. התוצאה הייתה חייל הרוג, שגרונו שוסף. אותו החייל, שתפקד כחובש והיה זה שיילד בפועל את אשתו. החייל הזה, היה היחיד שדאג לפלסטינים במחסום, ואף ישב במעצר על סירובו לעצור במחסום זקנה, שהייתה זקוקה לטיפול רפואי. מאוחר יותר בטלוויזיה, הישראלית, הוכנה כתבה על אימו של החייל שאיבדה את בעלה, אביו של החייל במלחמת לבנון. בכתבה סיפרה על חלומותיו של בנה וחלומותיה שלה, שלעולם כבר לא התגשמו.

בחורים רבים מחבריו של מחמוד הופכים להיות פייסל בצורה זו או אחרת, וההיסטוריה לא ממש מעניינת אותם כדי שיירשמו לאוניברסיטה בחו"ל ללמוד את העובדות.

מחמוד הצטער בליבו, כי מלחמת 48, שהייתה מלחמת העצמאות של מדינת ישראל, הפכה לנכבה של עמו. "בזבזנו שישים שנים כשאנו משחקים את הקורבן. שישים שנים בהן יכלה להיות גם לנו מדינה נפלאה" אמר לעצמו.

בזמן שהיה עדיין מתנדב בארגון שהקים, ניצל מחמוד את הזמן הפנוי שהיה ברשותו וכתב במחברתו האדומה, תוכנית דמיונית, שהתבססה על השקפת עולמו המפוקחת.

מחמוד שהכיר את בני עמו, נעזר בציטוטים מספרי הקודש כדי לשכנעם בטיעוניו ולשלול הרבה מהאמונות הטפלות שהושרשו בהם.

מחמוד ידע, כי אין סיכוי שאי פעם יפרסם את הדברים שכתב. הוא ידע כי יהיו כאלו שידאגו לסלף אותם ולהאשים אותו שהוא כופר בדת ובוגד בבני עמו.

כשפרצה האינתיפאדה השנייה החמושה, ועוד לפניה, כשהחלו הפיגועים כנגד אזרחים של האויב, שכללו פגיעה בנשים וילדים שנותרו נכים והרוגים כתוצאה מכך, התנגד מחמוד לדרך.

הוא הבין את חבריו והרגיש בעצמו את התסכול מול עוצמתו הצבאית האדירה של האויב.

מנגד, כאדם מאמין, הוא ידע כי גם בתקופתו של מוחמד, טבח של לוחמי אויב בעקבות ניצחון בקרב לא נחשב מעשה חריג, אך נשים וילדים? כבר אז היו הם מחוץ למשחקי המלחמה ובכל אופן המצב היה כעת שונה לחלוטין.

בתקופה ההיא, היה למוסלמים צבא שנלחם באומץ כנגד צבאות אחרים. מחמוד האמין, שאת האויב לא ניתן יהיה לנצח בכוח וטרור, אלא הדרך היחידה להתקדם היא, ביצירת אהדה בינלאומית, שתגרום לישראלים את מה שהם גרמו לאנגלים לפני שנים רבות אותן בזבזו בני עמו.

ערב אחד נפרץ החדר ששימש לו כמשרד עת שעבד עדיין בארגון. הפורצים הציתו את תכולתו כולל את המחברת האדומה בה השקיע את כל זמנו הפנוי.

ההצתה בנוסף לעובדה, שלא הצליח למנוע את הסבתם של תנועות הנוער התמימות, לארגונים של מלחמה בכיבוש, גרמה לו להתפטר מהנהגת "תנזיםאללה" ולהתמקד רק בעזרה לפרנסת משפחתו.

אורות המחסום קטעו את הרהוריו והוא סיכם לעצמו, שהוא מוכרח להישאר שפוי ולא להיגרר לפעולה מתוך רגש, אלא רק כשבאמת המטרה תהיה ברת הסגה.

כשהגיע למתחם המחסום, נעמד בסוף טור ארוך של פועלים שהשתרך לאורך של כמה מאות מטרים. תוך דקות מצא את עצמו במרכז הטור אף על פי שלא התקדם צעד אחד קדימה. ההמתנה לפתיחת המחסום הייתה בלתי נסבלת. הפועלים שבחלקו הקדמי של הטור, הצטופפו בשרוול צר שהוביל למתחם שדלתותיו היו סגורות. איש מהפועלים לא התלונן ומלבד שיעול פה ושם, לא נשמע כל רעש והשקט המתוח נשמר כל הזמן. רעש פתיחת המנעולים, כאילו ונתן את האות וכולם החלו לדבר בטונים גבוהים תוך הידחפות קדימה ובלימה לאחור לסירוגין. נראה היה כי העובדה שהאנשים הללו מגיעים לכאן כל יום, ונדחקים משעה 3 לפנות בוקר ובדרכם בחזרה לכפר, עוברים את אותו תהליך בכיוון ההפוך, חישלה אותם.

לאחר התקדמות שערכה כשלוש שעות, כשהיה בקו הראשון שמאחורי פס ההמתנה לבידוק וכשהבחור שלפניו היה בעיצומו של תהליך הבדיקה, התבונן מחמוד בחייל שנראה היה כי עדיין לא התעורר ושהיה שקוע בעיצומה של בדיקת שקית האוכל של האיש. בצד, מאחורי מכונת השיקוף ישבה חיילת צעירה, שמרחה על עצמה כמות עצומה של איפור, שפכה על גופה בושם חזק ונראה כי חשבה שהיא באה לטקס האוסקר האמריקאי ולא לאחד מהמקומות 'הנמוכים' בעולם.

לפתע הכל התרחש מהר. בעודו מביט בבחור מלפניו, ראה מחמוד, כיצד מתפתח ויכוח בינו לבין החייל, שהתעקש לפתוח את נייר העטיפה של הכריך שהיה ברשותו. תוך זמן קצר, כאילו על-פי סימן מוסכם מראש, החלה מהומה אדירה, כשהפועלים, חבריו של מחמוד דוחפים קדימה ומשליכים על החיילים שבטרמינל מכל הבא ליד. מחמוד שראה מולו את החיילים המפוחדים, שהחלו מכוונים את נשקיהם שנדרכו בכדורים אל ההמון, ניסה להדוף את חבריו לאחור, אך נזרק קדימה ונפל לקרקע. נחשול הפועלים שנע קדימה, החל רומס אותו עד שנחנק ואיבד את הכרתו. החיילים שכנראה וקבלו הוראה שלא לפתוח באש נסוגו לאחור, עובדה שגרמה  להמון המתלהם, לפרוק את זעמו על הציוד במתקן, כשהם לא מותירים שער על צירו, או מוניטור שלא נופץ. כשההמון המשולהב החל מטפס על אנטנת המשדר, שהייתה מותקנת על הבניין והראשונים אף החלו להתקדם לכיוון השטח הישראלי, החלו החיילים לירות ולפגוע, בכל מי שהעז לצאת מהמתקן. הם ירו ופגעו בשלושת הנערים, שהעזו לטפס ולתלות את דגל פלסטין על האנטנה.

לא הרחק ממתקן הבדיקה, מוקם חדרון החקירות של השב"כ הישראלי. דני, חוקר שב"כ בכיר, שעסק בעיקר בגיוסם והפעלתם של סייענים פלסטינים, ישב בחדרון מול סעיד, שהתלונן בפניו, כי הוא פוחד שזהותו נחשפה וביקש הגנה ועזרה בסידור מקלט בישראל. דני הקשיב והקליד את הערותיו של סעיד על גבי מחשב נייד ולאחר מכן אמר: "לפני שאנחנו נוקטים בצעדים מרחיקי לכת, אני מעוניין להפעיל כמה גורמים כדי לנסות ולסלק את האיום. העובדה שאתה פועל בגדה מאפשרת לי מרחב פעולה שלא קיימת כרגע ברצועה. תן לי שבוע וניפגש כאן שוב להערכת מצב. בוא נסכם שאתה חוזר ביום שלישי הבא באותה שעה." קבע ועדכן את היומן האלקטרוני במחשב.

סעיד זז בחוסר נוחות ואמר: "אדון דני, שבוע מהיום יכול להיות שבוע מאוחר מדי. כמה זמן אני משרת אותך?" שאל והתבונן בעיניו של דני, שלמרות ניסיונו הרב התקשה לשמור על ארשת עניינית, כשיידע עוד טרם הפגישה, כי חייו של האיש בסכנה וסיכוייו לשרוד קלושים. בלב כבד עשה דני את אשר הורו לו ושיקר לסעיד, כשהוא עצמו אינו שלם עם ההחלטה לשלוח אותו לביתו כשגורלו ובני משפחתו בסכנה. "יהיה בסדר" אמר דני ובליבו החליט לעשות כל שביכולתו, כדי לשכנע את הממונים, שיעניקו לו מנדט, שיאפשר לו לדאוג לשלומו של סעיד. בליבו ידע, כי המדינה חייבת לו הרבה, ולא פעם סיפק סעיד מידע בעל ערך רב שהציל ישראלים רבים.

סעיד יצא מהחדר כשהוא גורר את פח האשפה ששימש אותו בעבודתו כעובד ניקיון. דני ארגן לו את העבודה במחסום, כשגייס אותו לפני כשנתיים.

כשנסגרה הדלת, הוציא דני את הנייד ולמרות שעת הבוקר המוקדמת, חייג לאיציק הממונה שלו. דני ביקש אישור להגנה על סעיד, אבל תגובתו ההחלטית והמיידית של איציק הייתה, כי הדיון סגור וכי סעיד ידע שהוא מסתכן עבור הכסף הרב שקיבל.

"אם היה לו שכל, אז הוא חסך מהכסף שהרוויח וכעת הוא בדרך לירדן עם משפחתו." אמר איציק.

דני שהכיר את איציק, ידע, כי חבל לו על הזמן ומבחינתו של השב"כ, גורלו של סעיד נחרץ. לאחרונה הייתה המוטיבציה של דני בשפל, בלי שהייתה לכך סיבה ממשית. כתוצאה מכך, הידלדלו מספר הסייענים הפעילים באזור קלקיליה ודני שידע כי עובדה זו מסכנת את יכולת השב"כ לסכל פיגועים, החליט להתעשת ולגייס סייען שימלא את הוואקום שנוצר בזרימת המודיעין באזור.

הוא נשען בכיסאו, והחל לשחזר ולנתח, איך נקלע לתפקיד בו הוא דן אנשים למוות, כאילו והיה אלוהים. דני החל מדפדף בזיכרונו ונזכר כיצד כשהיה בן שש, שמע כשהוא מרותק לרדיו, את הדיווח בזמן אמת של התרחשויות 'אוטובוס הדמים'. באותו היום השאירה אותו אמא בבית סבתו כי היה חולה. הייתה זו הפעם הראשונה בה שמע את המילה מחבלים וכבר אז, החל לשנוא את הערבים כאילו והיו גוף מרושע אחד. כשהוזכרו הערבים בתקשורת הישראלית היה זה רק בהקשר למלחמות וטרור או קיפוח ועוני.

דני המשיך להרהר בשאלה, מה היה עושה הוא אילו גדל כפלסטיני, כמו סעיד. הוא נזכר בתקופה בה היה מגיע עם אחיו בועז, כדי לתקן את מכוניתו במוסך שבקלקיליה. בועז הוריד את דני בדוכן הפלאפל של חמדאן והמשיך למוסך. לאחר מכן שב בועז ברגל וביחד נסעו במונית פלסטינית בחזרה לחדרה, שם התגוררו. דני זכר איך כעבור יומיים, כששבו כדי לקחת את המכונית, ראה שם ילד בערך בגילו, שעבד במוסך ועזר לאביו. הוא זכר את הילד באופן מיוחד, כי באותו היום קנה בועז עבורו ספר היסטוריה ולא הפסיק להתפאר במחיר שסגר עבור הטיפול ברכב, כתוצאה מקניית הספר.

 "מדוע אני מעולם לא התעניינתי בהיסטוריה שלהם?" שאל דני את עצמו.

"מהרגע בו נולדתי הייתה לי זהות, הוריי נתנו לי חופש ודאגו לחנך אותי, כך שאף אחד לא יעז לשלול אותו ממני. ולכן כנראה שלא באמת עניינה אותי ההיסטוריה בהקשר של מי שטוענים, כי אני חי כל-כך טוב על חשבונם." דני המשיך להתעמק בעניין: "אילו ניתנה לנמר בחירה, הוא לא היה מעוניין ללמוד על רגשותיהם של הצביים אותן הוא טורף. נניח כי יבין הנמר, כי לצבי כואב מאוד בזמן שהוא אוכל אותו, ונניח שלפתע ייפתח הנמר מצפון, אזי הוא ימות מרעב." סיכם דני במשל ושכנע את עצמו כי הוא בכלל לא מעוניין במיידע שיכול לשבש את עתידו שלו ושל ילדיו. דני ניער את ראשו והתעורר מהרהוריו כשהוא ממלמל לעצמו כי בשום מקרה, אין הצדקה לטרור וכי יתמוך בכל דיאלוג, כל עוד לא יאיים הצד השני על קיומו.

דני הקיש את סיסמה ופתח מסמך התראות מעודכן, שזה עתה הגיע באמצעות רשת 'ורד הרים' הצבאית. עיון במסמך, ניער אותו למציאות בה לפני הכל היה אבא של יובל וסיוון. מתוך שלוש התראות שסומנו כ- 'התראות ממוקדות' הייתה אחת בולטת, שלכדה מייד את עיניו. נכתב בה, כי בעקבות האזנה ממושכת לנייד של מחמוד זרכאווי, שהוא ראש הזרוע הצבאית של הג'יהאד האסלאמי בקלקיליה, אשר הוצלבה עם חומר מודיעיני שניתפס לפני שבוע בשכם, במהלך פשיטה על מעבדת נפץ, קיימת סבירות גבוהה ביותר, שפיגוע יתרחש בשרון בטווח המיידי. דני שיידע, כי פרופיל הפיגוע מתאים לשטח ציבורי וצפוף, התקשר מיד לאשתו מיכל ודרש ממנה לגרום לילדים לוותר על כל פעילות מחוץ לבית.

משפחת לייבה, משפחתו של דני, התגוררה בבת-חפר. הבת יובל בת השבע, למדה בכיתה ב' בבית הספר עמ"ל. היא הובחנה כמחוננת ודני התגאה בעובדה זו בכל הזדמנות, כאילו והייתה זאת ההוכחה שהבסיס הגנטי שלה מצוין.

בנו הקטן סיוון, שבעוד שבוע יחגוג את יום הולדתו הרביעי, היה נערץ בעייני הילדים והגננות של גן סנונית שבמתנ"ס. שערו הבלונדיני והחלק, בשילוב עם עיניו הכחולות והחכמות, העניקו לו מראה נסיכי ששבה את כל מי שהביט בו.

מיכל אשתו לא הייתה זקוקה לרמז נוסף, כדי לאשר לדני, כי הילדים יישארו בבית כפי שביקש.

היא ידעה, שאם דני בעלה מתקשר בשעה מוקדמת כל-כך, קיימת סיבה אמיתית לזה.

קולה של יובל נשמע ברקע ודני ביקש ממיכל, לדבר איתה.

 "היי אבא שלי," נשמע קולה של הילדה מצידו השני של הקו.

"הבטחת שתבוא היום מוקדם ותשחק איתי" ניגנה לדני על מצפונו. ברקע שמע דני את סיוון, שהתעורר והחל לבכות, כשהבין כי אבא בטלפון "רוצה שאבא יבוא!..רוצה שאבא יבוא!"

דני חייך לעצמו והחליט, שהיום יגיע מוקדם מהרגיל ויפצה את הילדים, בשל ביטול החוגים.

לפני שסיים את השיחה שאל את יובל "את רוצה שאני אגיע מוקדם ואביא ארוחות ילדים מהמקדונלדס?"

"כן, רוצה, רוצה..." החלה יובל לצהול. דני לא הספיק לסיים את השיחה כשפיצוץ עז, החריד את המתקן. הוא התעשת, כחכך בגרונו, הצמיד את הנייד לראשו כדי לסיים את השיחה, אך השיחה נותקה. דני לא ממש ידע, אם השיחה נותקה לפני או אחרי שיובל יכלה לשמוע את הפיצוץ ולכן נלחץ מהאפשרות שבבייתו קיימת כרגע אי וודאות לגורלו.

 דני יצא בריצה והחל לנהל את האירוע כאחראי מטעם השב"כ. הוא התרוצץ, כשהוא מקבל ונותן הנחיות במכשיר הקשר הצבאי שהיה ברשותו.

לאחר שעודכן והייתה ידועה לו התמונה הכוללת של האירוע, הוא ידע כי אסור שייווצר מצב, בו יפרוץ ההמון את המחסום.

דני ידע היטב, מה תהיינה ההשלכות של הצלחתו של אירוע כזה מבחינת כושר ההרתעה של הצבא ולכן העביר דרישה מדויקת וחד-משמעית לגורמים בצבא: אף פלסטיני אינו עובר את מתחם הטרמינל ונישאר בחיים.

כל הנכתב הינו פרי דמיון בלבד ואין בהם עובדות!